השבוע, רגע לפני סיומו של קורס, שאלה משתתפת - " המיינדפולנס באמת נפלא, אבל איך פועלים בעולם בלי הלקאה עצמית, בלי קצת אשמה? איך משתפרים במשהו?" – זו אחת השאלות הכי נפוצות בקורסים. אז כן, אני יודעת בוודאות מלאה שאפשר, נעים יותר ומועיל יותר לפעול בלי הצלפות האשמה, הבושה והביקורת. אין לי בזה ספק.

על בשרי חשתי לא פעם איך כאשר האשמה מופיעה בינינו היא כמו קיר מבודד, שנינו לבד רחוקים, כואבים.

​

קחו רגע ונסו לדמיין איך זה יהיה לחיות ללא אשמה ובושה עצמית, מי תהיו? איך תתנהלו בעולם?

​

קולות האשמה מתחילים לצמוח בתוכנו אי שם בילדות, באינספור רגעים קטנים  בהם הפנמנו שמה שקרה עכשיו היה לא טוב. מבט נוזף מהורה על רגע של התלהבות, רגע שבו נתפסנו על חם במעשה לא ידענו שהוא לא בסדר.. אנחנו מתכווצים, מרגישים נבוכים, חשופים, פגומים. ברגע הבא, על מנת להתנער קצת מהאאוץ' הגדול בלב מתגבשת לה המסקנה שמתחילה ב"אני כזה- "/ אני "בן אדם-" השלם את החסר. אותן מסקנות עצמיות הנגזרות מרגע של כאב בלתי נסבל מרחיקות מאיתנו באותו הרגע את הכאב, שומרות עלינו לא לטבוע בו ועושות קצת סדר., לא נעים ככל שזה יהיה יש לי שליטה במצב, זה בידי. כמו שאומרת פמה צ'ודרון, "אנחנו ממירים את ביטוי הזעם והכאב בתחושת בושה עצמית או בהתפלשות באשמה.. בדרך זו אנחנו ממשיכים לחזק את רגשותינו המכאיבים"

​

ככה מתחיל לו גלגל האשמה והבושה להתגלגל. עכשיו יש לו שם ואסטרטגיה. כל מה שעלי לעשות הוא להפסיק להיות כזאת רעה/ בלתי יוצלח/ מוזר.. ולא יהיו עוד פשלות כאלו בעתיד, אפשר לחזור לנשום.

​

אנחנו חיים בחברה המושתת על יסודות עמוקים של אשמה ובושה, אנחנו לומדים להצטרף לחגיגת ההלקאה העצמית מגיל צעיר כברירת המחדל היחידה, מפנימים שככה מתקדמים בעולמנו.

אלא שהסדרים האלו ותחזוקתם עולים לנו ביוקר, באנרגיית החיים שלנו. ברגע הקטן הזה, כשהלב התכווץ מתחיל הניתוק מעצמי.  כל הלבה הרגשית נכלאת לה בפנים ואיתה גם כל המאווים והרצונות האותנטיים. אותם רצונות שלמדנו שאין להם מקום ומסוכן להרגיש בהם. כך מתחלפים להם רגשות חיים במסקנות יבשות ומכאיבות. כך נתפרים על פי מידה שריונות האשמה וההגדרות העצמיות. סביב כל משפט כזה שנחקק בפנים "אני ילד רע" "אני לא יודע לשלוט בעצמי" וכו' מתחילות ללבלב הבושה והביקורת העצמית. כל מסקנה כזאת מתחילה לגלגל אותנו בתוך מעגל סגור.

  

הבודהא עצמו המשיל את תנועות המאבקים הפנימיים לחיצים. בעוד המעשה המכאיב עצמו הוא החץ הראשון, שלל המחשבות המלקות הן החיצים הנוספים הבאים בזה אחר זה.  את החץ הראשון, אמר הבודהא, לא נוכל אולי למנוע - אבל החיצים הנוספים אינם הכרחיים, הבחירה בידינו.

במושגים בודהיסטיים, ברגעי הביקורת והאשמה אנחנו מזדהים לחלוטין עם הגדרה עצמית שלילית, כולאים את עצמנו בתוכה ומאבדים קשר עם המציאות המורכבת יותר, המשתנה ללא הרף, העצומה יותר מכל המשגה.

​

כל עוד ישנה אצבע מאשימה היא תמיד תופנה לעבר מישהו, פנימה או החוצה ובדרך כלל הלוך חזור, פעם אני טובה והוא הרע ופעם אני הרעה והוא הטוב. האשמה חיה בעולם שחור לבן שאין בו מקום לכל ה'סמטוכה' הרגשית הזאת, וזה כבר נותן לנו רמז איך להחליף מגרש משחקים...

אז מה אם אין טובים ורעים אז הכל בסדר? הכל מותר?

​

לא, ממש לא. האשמה מתמקדת בי, בעושה המעשה, היא חיה בעולם ה"נו, נו, נו". בעולם של שכר ועונש, עולם של פחד. בתוך ההקשבה לאשמה מתחבאת האפשרות האחרת והיא תנועת החרטה. החרטה בראי הדהרמה מתמקדת במעשה עצמו, באפשרות שלי לנוע לעבר מוסריות אמיתית ועמוקה. מוסריות שבה כואב לי שיצאו מפי המילים שיצאו, שפעלתי כפי שפעלתי ויש בי רצון כנה לפעול אחרת בעתיד. נולדת האפשרות לעבור למגרש המשחקים שבו לא זורקים אחד על שני את הכדור המסריח אלא לוקחים אחריות, שנינו, על הכאב שלנו, על הכאב שגרמנו ועל הכוונה ליצור עתיד אחר.

​

איש מקסים כבן שבעים שיתף אותי לא מזמן, בכנות מרגשת, בכך שהיה אבא גרוע ביותר. הוא מסתכל על ילדיו הבוגרים היום ומבין שיש לזה חלק בסבל שלהם. לאבא שהיה, להתקפי הזעם ולאהבה שלא ידע להרעיף. הפתרון הקל, אמר,יהיה להרגיש אשם עד יום מותי, אלא שאני מבין שזה לא יועיל לאף אחד, בטח שלא להם. עכשיו העבודה היא  ללמוד לסלוח לעצמי על שלא ידעתי אפשרות אחרת. עכשיו המשימה שעל הפרק היא ההווה, לגלות איך לעשות אחרת, איך לאהוב, על אף כל המשקעים.

​

ברנה בראון, שמחקריה מתמקדים במנגנוני בושה ואשמה מבקשת מאיתנו להסכים להקשיב לבושה. היא מדברת על המתאם הגבוה בין בושה לבין התמכרות, דכאון, אלימות והפרעות אכילה. לעומת זאת לחרטה, לדבריה, זיקה הפוכה לכל אלו. היכולת להכיל דבר שעשינו או שנכשלנו בו, היא יכולת מסתגלת ובריאה. זה אולי לא תמיד נוח להסכים להכיל את הקושי אבל בהחלט מצמיח.

"האמפתיה היא הנסיוב נגד הבושה" טוענת ברנה בראון. אם תניחו בושה בצלוחית תרבית, היא תזדקק לשלושה מרכיבים על מנת לגדול בצורה מיטבית: סודיות, שתיקה ושיפוטיות. אם תניחו, לעומת זאת, את אתה כמות של בושה בצלוחית תרבית ותרוו אותה באמפתיה, היא לא תשרוד. 

​

הקשבה לעומק לשופט הפנימי, לקולות האשמה, הקשבה המתעניינת במה הם מבקשים ממני באמת, דורשת תשומת לב עדינה וכנה. האמת היא שזהו טבעה של תשומת הלב, תשומת לב כרוכה בקבלה, בהתבוננות נבונה ובאכפתיות. מאד יכול להיות שכאשר נקשיב באמת, נגלה שאנחנו מפחדים לוותר על האשמה, מאמינים שאנחנו באמת כאלו נוראיים ושלא מגיעה לה את אותה סליחה וחמלה עצמית. נגלה שאמנם האשמה בלתי נסבלת אבל היא מוכרת ובטוחה יותר מכל אותם רגשות המתחבאים תחת כובד משקלה.

​

 להרגיש את הבושה והאשמה זאת התחלת התנועה מחוץ למעגל הקסמים. מתחילים להפשיר מקפאון האשמה, מואסים בזריקת החיצים המוכרים נתחיל לגלות שם אוצרות חיים. אוצרות בדמות עלבון, כעס, אכזבה והרבה פגיעות.  אוצרות - משום שכאשר אני מסכימים לחוש בהם, לצאת קצת מהטרטוריות המוכרות של פינג- פונג האשמה- בושה מתגלה לנו אנרגיית חיים עצומה, אש פנימית שנטשנו אי שם בעבר הרחוק.

​

אותה אש פנימית, גם אם נושאת עוצמת כאב, היא החיים שכלאנו בתוכנו מזמן. וכמו ששמעתי לא פעם, יש משהו מרגש בלהתחיל להרגיש את הלב פועם בעוצמה. אז גם אנחנו מתחילים לתת אמון ביופיה של הפגיעות, מתחילים לשמוע את שירת האותנטיות שאנחנו, באמת, וזה מפתיע, מפחיד ומרגש.

במגרש המשחקים הזה משחקים איתנו עוד בני אדם וחווה, כואבים, כועסים ובמיוחד חיים. לא יודעת מה איתכם אבל כשאני פוגשת חיים חשופים, על כל קשת הרגשות, זה נוגע לי עמוק בלב, אני מרגישה יחד כזה אמיתי וער שרק בשבילו שווה לחיות.

​

הבודהא הזמין אותנו לנטוש את שפת הטובים והרעים לטובת אותה שאלה פשוטה ובלתי מתפשרת. מה מיטיב  כעת? מה אינו מיטיב ?

והתשובה שתמיד נכונה לכך, ברגעי הכאב והבידוד הרגשי היא תנועת הלב הנפתח, טיפות טל קטנות של רוך חדש. אף אחד מאיתנו לא רע במהותו, לא מגיעים לנו מסעות צלב, מגיע לנו שנאהב, מגיע לנו שנסלח, מגיע לנו להאמין שאנחנו יכולים גם אחרת. אלו הרגעים להעזר בכל קול חיצוני שמזכיר לנו את זה. שנים ליווה אותי רגע קטן ומתוק בגיל 20 בו מישהו הביט וראה אותי באמת, מעבר לכל שכבות השנאה העצמית, ועוד העז לומר לי שהוא יודע שאני אדם טוב. וזה חלחל, והחזקתי בזה חזק.  מצאו לכם מנטרות קטנות כאלו לאחוז ברגעי השכחה.

 
מגיע לנו לשחק במגרשים המשחקים של הבחירה החופשית, שבו מותר להרגיש, רצוי להסכים להפגע, ללמוד לסלוח ולהתעקש למצוא בתוכנו את הקול האחר, האכפתי, הרוצה בטובתי, המאמין שאפשר גם אחרת.