מתוך שלל הרשימות האורזות את אוצרות התבונה של דרך הבודהא יש אחת אהובה עלי במיוחד.

אותה  רשימה המכונה ארבעת המשכנות האציליים של הלב או בקיצור, ארבעת איכויות הלב. ארבעה אופני ביטוי יפים, מרפאים ומרוממי נפש של לב פתוח, מחובר.הרביעייה כוללת את הידידותיות טובת הלב, החמלה, השמחה המפרגנת ואיזון הנפש.

היא מצביעה על היופי הקיים בכולנו, על אותן איכויות שהלב שלנו ניחן בהן בהיותנו בני אנוש. היא מצביעה גם על הפוטנציאל לצמוח ולחיות בלב פתוח לרווחה. והיא גם בהכרח מספרת לנו על הלב הסגור, הנזהר, שהרי האור מפגיש אותנו עם הצל.

לטפח את איכויות הלב זה ללמוד את התנועה המתמדת של פתוח- סגור- פתוח. זה ללמוד לזכור גם ברגעי הכיווץ שהוא מזכיר לנו כל אפשרות ההרפיה.

להסכים להכיר ולפגוש בנו את אותם רגעי ביקורת, כיווץ, פחד, קנאה, בלבול זה ללמוד לנוע דרכם אל הלב הפתוח. בתרגולים המיועדים לטיפוח איכויות הלב אנחנו לומדי לאחל לנו טוב, אושר, קבלה, בטחון וחופש. פעמים רבות התרגול מעלה כאב, מפגיש עם אותם קולות שהפנימו  שאנחנו לא ראויים, לא מספיקים, לא מסוגלים.

כשהאור נכנס, שולח קרני כוונות טובות, הוא מפגיש אותנו עם החלקים בנו המצנטפים בצל, שלא יגעו לנו בהם.

במפגשים הקבוצתיים השבוע פגשתי כל כך הרבה כנות אמיצה ואמון באפשרות הלב להפתח. יצאתי מהם מחודשת, רחבה יותר נוכח ההווכחות שוב עד כמה זה משחרר ומרפא לגעת במקומות האלו יחד.

משכן הלב השלישי בארבעת איכויות הלב הוא "מודיטה" - שמחה, פרגון, היכולת לשמוח בשמחת הזולת. על איכות אצילית זאת אני רוצה להרחיב כאן יותר.

בעוד חמלה מבקשת מאיתנו ללמוד להסכים להשאר בלב פתוח נוכח קושי וכאב מודיטה מביאה את השמחה בחיים.

מזכירה לנו להנות מהמשמח, לעשות לו מקום, לנשום אותו עמוק פנימה ולהרבות בשמחה והנאה. היא גם מזכירה לנו שגם נוכח המשמח, ההצלחות והיופי חשוב לא פחות ללמוד להשאר פתוחים. לא פעם כאשר מצליח לנו, טוב לנו, יעלו קולות הפחד שלא יתנו לנו להתמסר לחוויה עד תומה. שמא היא תתפוגג, שמא אגלה שהשליתי את עצמי, המזל הטוב יברח לו...

מודיטה גם מזמינה אותנו לראות כמה לא קל לנו לשמוח כשלאחר מצליח, כמה לא קל זה לפרגן בלב שלם, בלי לערבב מיד את עצמנו בסיפור. בלי למהר להשוות, לתהות מה זה אומר עלי. לחוש שהצלחת האחר היא בהכרח על חשבוני.

לא במקרה היא נחשבת לאיכות לא פשוטה לטיפוח. היא מבקשת אותנו להישיר מבט לחלקים בנו שפעמים רבות אנחנו מעדיפים להסתיר אף מעצמנו. לרגעים בהם פרגון רחוק מאיתנו שנות אור, רגעי הפנקסנות והשמחה לאיד.

רגעים ואזורים בחיינו בהם אנחנו מוצאים את עצמנו בתחרות והשוואה מתישה מול אחרים, מול עתיד מדומיין.

הבקשה לגדול במודיטה מספרת לנו על כל הרפים הבלתי אפשריים שהצבנו לעצמנו להצלחה, לכשלון. המקומות בהם המבט יוצא החוצה וחושק עד כאב במה שיש, או נדמה שיש לו לאחר .

חוסר היכולת לפרגן, הכיווץ נוכח הצלחותיו ויופיו של אחר מפגיש אותנו עם אותה מפלצת ירוקת עין, הקנאה.

אותו רגש אנושי שהיינו רוצים כל כך שלא יהיה מנת חלקנו, לא אנחנו. עד כדי כך יצא לה שם רע שפעמים רבות אנחנו לא מודים בכך אפילו לעצמנו. זה מרגיש, קטן, משפיל, מביך. אנחנו לא רוצים בתנועה המקטינה הזאת של התודעה. אלא שכמו כל ריפוי, כל מסע שחרור מסבל, הדרך עוברת דרך השרת המבט,ההקשבה הכנה והמפגש המסכים המוכן ללמוד ולוותר.

בקבוצה אתמול נכחנו כמה זה משחרר להוציא את הקנאה לאור. להוציא אותה ממחשכי הבושה, האשמה, הלבד. להודות בה בקול, תוך הנהוני ראשים ולבבות מזדהים, כן, גם אנחנו בני אנוש.

לגדול במודיטה, הקרויה גם ה"שמחה המשחררת את התודעה" זה להסתכל גם בקנאה בעיניים טובות וללמוד להקשיב לה. להקשיב לה כי יש לה המון מה לומר ולהציע לנו. בכלל, זאת הזדמנות לעשות קצת יחסי ציבור לרגשות לא נעימים ולמתנות החופש הטמונות במפגש איתן. כל רגש לא נוח, כל כאב, הוא הזמנה להתקרב לאמת שלנו, לפגוש את הגבולות הפנימיים, את הפחד לגעת ולגדול בחמלה.

הקנאה מספרת לנו פעמים רבות על תחושת חוסר: חוסר ערך, חוסר ביטוי עצמי, חוסר דיוק. הבשורה הטובה היא שכשהיא עולה היא בדיוק מה שהרופא רשם לנו כדי לגלות עוד פינה בלב שרוצה לצאת לאור, עוד רעיון מגביל על עצמנו שהגיע הזמן לאוורר לשלום.

דרך נפלאה לעבוד איתה היא לשים לב מה ומי מעורר בי קנאה. לשים לב איזה חלק בי מבקש הכרה, נראות, מבקש שאפסיק לנדות אותו. היא חכמה ועקשנית הקנאה, כמו מכשפה טובה. מעלה באוב את אותן רצונות כמוסים שלא תמיד נעים לנו להודות בפנינו על קיומם. ביטוי מקצועי, יחד, לבד, יצירתיות שרוצה לפרוץ.

היש שאני מזהה שם בחוץ המעורר השראה וקנאה כאחד, מנכיח את האין שאני חשה בפנים ופעמים רבות את הפחד להיות אני במלואי, לצאת לאור בעוד צורות.

אצלי החלומות הם מקום להקשיב ולשמוע את אותם מאווים קסומים שלעיתים לא מתגלים באור היום.

לפני שנים הייתי חולמת חלומות חוזרים ומשונים על חברה אהובה ומוערכת. אהבתי להקשיב לה מדברת, לראות את הבטחון המוקרן ממנה, המוכנות להתנסות, להשתנות, לזהור. יכולתי לראות איך יחד עם האהבה אליה מופיע גם הכיווץ. למדתי לראות אותה כסמן חופש נהדר לנפשי שלי. למדתי להאט ולהסכים לשמוע את הקריאה להסתכן, להתנסות, להכשל ולגדול בזכות כך באמון, בבטחון בי, בחיים.

הקשבה כזאת המוכנה ללמוד מהכאב, לראות בו צירי לידה, משחררת אותנו מהאשמה העולה בנו לעיתים בד בבד עם הקנאה והתחרותיות. הדרמה אינה שלי מול האחר, האחר רק מחזיר את האור חזרה אלי, באופן בו הקרניים מתפצלות, נשלחות חזרה.

אתמול בקבוצה צחקנו צחוק משחרר שנזכרנו באותם מלכי ומלכות כיתה שנראו לנו מושלמים עד כאב.

צחקנו על כך שאנחנו ממשיכים להכתיר כתרים, להמליך מלכים ומלכות בממלכת היש והאין, המוצלח והנכשל, התהילה והבושה- אותם "מאזניים ארציות" כפי שמכנה אותן הדהרמה עליהן אנחנו שוקלים עצמנו ללא הרף.

כל עוד אנחנו ממשיכים לשקול עצמנו על אותן המאזניים גם אם נהיה רגע למעלה – המצליחים, הטובים, המהוללים תמיד יהיה מישהו מעלינו, ללמעלה יהיה תמיד גם למטה. התנועה הבלתי פוסקת של המאזניים תמשיך להתל בנו עד שלא נבחר במבט האחר.

המבט הלומד לשמוח בנו לא דרך עיני ההשוואה וערכות הסרגלים. כי אם מבפנים, באמת: שמח במי שאנחנו, במה שאנחנו, באיך שאנחנו ובדרך הייחודית כל כך רק לנו לגדול באהבה ובתבונה.

אם כך מודיטה היא אותה הזכרות לראות  את היופי האנושי, את הגיוון והשפע. שמחה משחררת זאת היא ההקלה הגדולה בידיעה שאין עוגה מוגבלת באמת שם בחוץ והצלחות האחר אינן באמת על חשבוני.

זוהי ההתעקשות לזכור שהכי נעים לנו זה לראות את היש, לחוש שבעי רצון בנו ובשלנו ולהתעקש לשמור על המבט המיטיב ולא להסתחרר במערבולות השליליות.

וכן, אפשר ורצוי להתאמן בזה. להתאמן גם אם זה לעיתים מרגיש לנו מלאכותי לומר מילה טובה.

מה שלא מוכר מרגיש מוזר, אבל אפשר להפוך את זה להרגל נעים וקרוב.

וברגעים האלו כשבאמת זורמת לה השמחה, הפרגון, אפשר וכדאי ללמוד להביע אותה בקול. 

"כמה אני מעריכה את נוכחותך בחיי", "כמה אני שמחה שאת מקשיבה לי ככה, על אמת". וכמובן גם לעצמנו- " איזה יופי שהתגברת על הפחד ועשית זאת, סחטיין". ללמוד לנשום אותן פנימה את אותן מילים טובות המגיעות אלינו מהסביבה ומבפנים כאחד.

ישנו סיפור יפה ובו אנאטפינדיקה, תלמידו המסור והעשיר של הבודהא מזהה כמה קשה לו לתת ופונה אל הבודהא בשאלה כיצד לטפח נדיבות. הבודהא מייעץ לו להתחיל במידה המתאימה לו, לקחת גוש זהב ולהעבירו מיד ימין ליד שמאל וחוזר חלילה, עד שזה נהיה קל יותר. תרגול נתינה תפור למידותיו.

באותו האופן בבואנו לתרגל מודיטה נכון להתחיל מהמקומות האפשריים והטבעיים לנו.

לשמוח בשמחת יקירנו, בשמחת הצמחים שאנחנו משקים במים, בשמחת אלו שאנחנו חשים שעמלו והגיע להם. בשמחת חיית המחמד שלנו האוכלת בהתלהבות. ובהתאם למידותינו להרחיב את מעגלי הפרגון. להביא יצירתיות ומשחק לטיפוח המבט הרחב.

לגדול במודיטה זה לנשום עמוק פנימה את מילות ההערכה והאהבה שמגיעות אלינו, בלי להקטין ולהתנצל. לתת לאהבה להכנס עוד ועוד. לשמוח באנשים היקרים בחיינו ולהודות על כך שכנראה עשינו משהו טוב שכל האהבה הזאת נמצאת סביבנו. כי שמחה מביאה עוד שמחה.

 

מתנה - צ'סלב מילוש

יוֹם כּהֹ מְאֻשָּׁר

הָעֲרָפֶל נָמוגֹ מֻקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן

יונְֹקֵי דְּבַשׁ נִצְמְדוּ אֶל פִּרְחֵי יַעֲרָה

לאֹ הָיָה דָּבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁרָצִיתִי לְעַצְמִי

לאֹ הִכַּרְתִּי אִישׁ שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵּא בּו.ֹ

אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי

לאֹ בּשְֹתִּי לַחְשׁבֹ כִּי הָיִיתִי מַה שֶּׁהִנְנִי

לאֹ חַשְׁתִּי כָּל מַכְאובֵֹי גּוּף

בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחלֹ וּמִפְרָשִׂים

שמחה- חיוכו של הלב הפתוח

הצטרפות לרשימת תפוצה 

 

במפגשי הליווי איתי אני מציעה תמיכה, ליווי וחקירה משותפת  מכבדת וכנה לעולמנו הפנימי על שלל רגשותינו, כאבינו ומאווינו.

המפגשים מתקיימים ברוח המיינדפולנס והדהרמה.